יום בהיר אחד, ישבתי מול האורטופד שלי, אחרי 3 שנות כאבים בילתי פוסקים, ואמרתי לו שאני לא יכולה יותר, אני חייבת לנסות משהו שיוציא אותי מהכאבים הללו שלא מאפשרים לי לחיות.

הוא נאנח ואמר:" כבר ניסית הכל, וכלום לא עוזר לך. את יודעת מה - תנסי פלדנקרייז."

זה סופו של מסע בן שלוש שנים, שהחל בתאונת דרכים מטופשת בשובי מבית משפט (הייתי אז עורכת דין) ותחילתו של סיפור אהבה בשיטה ששינתה לי את החיים.

חלפו עוד כמה חודשי כאב עד ששיעיתי לעצת הרופא והתחלתי לעשות פלדנקרייז. העדפתי לסבול, על פני לנסות שיטה שחשבתי שהיא רק לזקנים (אני הייתי באותה עת בת 34) , והייתי בטוחה שהיא מן הסתם איזו אחיזת עינים חסרת כל בסיס מדעי.

 אבל מה לעשות והכאב הולם, ולא מפסיק לרגע?

 החלטתי לנסות. נרשמתי לשיעור נסיון, נשכבתי על הרצפה, הגעתי למפגש אחד, וקמתי ללא כאבים.

הרגשתי פתאום חופשיה, קלת תנועה, הגב שלי נעלם מהתודעה. זו היתה הקלה שלא תאומן.

במשך שנה ומעט הלכתי למפגש פעמיים בשבוע, ולאחר מכן החלטתי לעשות הסבה מקצועית, לעזוב את המקצוע המבטיח שהחזקתי בו, ולהיות מאמנת גופנפש בשיטת פלדנקרייז. על הסיבה העיקרית אפשר לקרוא על כך בבלוג שלי, זה הקישור.

אני מניחה שלקרוא על סיפורי נסים של אחרים די מיגע אותך, כי כל אדם שסובל מכאב סובל מתופעה נלווית לה - אלף המלצות על אלף שיטות שהצילו אדם כלשהו מהכאב המדויק הזה שבדיוק ממנו גם הוא סבל, וגם עליך הוא נפל.

אבל האם להרים ידים , ולא לעשות מאומה עוזר לכאב להעלם? זה משהו שמן הסתם ניסית כבר די הרבה זמן, וברור שהוא לא עובד, נכון?

למעשה, אין לך ברירה אלא להתנסות. אבל מה עם ההוצאות הכספיות הכרורכות בכל הנסויים הללו? שלא לדבר על בזבוז הזמן, הנסיעות, הדלק, החניה, כל פעם להתלבש, לספר את כל הספור מחדש,  והכי גרוע לתלות תקוות - ולהתאכזב.